הספר שלפנינו עוסק במרחב הכפרי הערבי של הארץ בעת החדשה - ובעיקר בתקופה שבין שלהי השלטון העות'מאני ועד שנת 1948. הוא מתייחס להתיישבות הקבע הקיימת של הקהילות המקומיות הוותיקות שחיו בארץ לפני גלי ההגירות של המאה ה־19. לכן, הוא אינו עוסק בצורות ההתיישבות של קהילות מהגרים טרנס־לאומיות - כמו הטמפלרים, הצ'רקסים, הבהאים או היהודים - שזכו למחקר מקיף.
עד כה, רוב העיסוק האקדמי במרחב הכפרי נעשה מנקודת מבט ממוקדת של דיסציפלינה אחת - גיאוגרפיה, היסטוריה, ארכיאולוגיה או אתנוגרפיה - תוך שימוש בכלים תיאורטיים ומתודולוגיים ייחודיים לכל תחום. כך נוצרו מסורות מחקר נפרדות, לעתים אף סותרות, שהתמקדו כל אחת בהיבט אחר של המציאות הכפרית. אך מה עם החיבורים ביניהן? מה עם התמונה הרחבה, המשולבת?
לתוכן העניינים והמשך קריאה: