כמו לתורתו של אפלטון לפניו, גם לתורתו של קאנט, שהוצגה בפרק הקודם, הייתה אותה השפעה מתסיסה שדחפה אחדים מההוגים אחריו להמשיך את דרכו ואחרים להציג אנטיתזה נחרצת לעמדתו. לנוכח עמדתו של קאנט השתנו לא רק התשובות המקובלות, אלא גם השאלות שנדמות ראויות לחקר. תחימת גבולות התודעה שמציע קאנט במסגרת ההבחנה בין הדבר כשלעצמו לבין התופעה, מביאה לסיומה מחלוקת ממושכת בין הרציונליזם לבין אמפיריציזם ביחס לאמיתות ידיעותינו. עם תיאור מרכזיותו של מבנה ההכרה ביחס לת כניה, נראה חיוני לברר כיצד ההכרה עשויה להיות מושפעת מגורמים שאינם קשורים לאמת חיצונית. לכן, בעקבות קאנט, עולה העניין בחקירת הנפש על רחשיה הפנימיים.
התעניינות גוברת זו מולידה תחום מחקר ועיסוק חדש: הפסיכולוגיה. אומנם, גם לפני קאנט היה עניין הגותי ומחקרי בטיבה של הנפש האנושית, שאת שורשיו אפשר למצוא כבר אצל אפלטון. אולם חידושה של הפסיכולוגיה כתחום נפרד בא לידי ביטוי בהבנת הנפש עצמה, לא לשם אישוש המדע או תיקון פגמי המוסר. הנפש הופכת למרכז העניין, בד בבד עם הסטת הדיון משאלות על אמת וצדק לשאלות בדבר איכות החיים. בתוך כך נבחן מעמדה של האמנות כהיבט חשוב באיכות חיינו. עיסוק מחודש זה כרוך בהתייחסות לאמנות מנקודת מבט פסיכולוגית, הן מתוך הפסיכולוגיה והן בהשתקפותה בדיון הפילוסופי המבקש להתבדל ממנה או להשתמש בה. זהו נושא הפרק שלפנינו.