הספר בוחן את יכולתה של בוהמה להשפיע על מציאות פוליטית וחברתית.
בקרב האמנים שבחרו בדרך חיים שאינה נשמעת לכללי החברה, קיימת לעתים תחושת עליונות מוסרית ואינטלקטואלית כלפי ההמון, מעבר לרצון או למוטיבציה להשפיע. עם זאת, מאותה עמדה של מי שהפרו את חוקי החברה, האם אכן הצליחו הבוהמיינים להשפיע ולשנות את ההמון שבזו לו? מעולם לא התייחס איש לבוהמה התל־אביבית כמושא למחקר היסטורי.
מספר ספרים נכתבו על כמה מיוצריה הבולטים של התקופה, אך לא נעשה ניסיון לבחון במבט כולל את יצירותיהם ואת פעילותם של אמני הבוהמה.
ספר זה, המתרכז בשלושה מן היוצרים המרכזיים בבוהמה התל־אביבית: דן בן־אמוץ, עמוס קינן ואורי זהר, שופך אור חדש על היחסים ביניהם ועל האופן שבו הִפרו יחסים אלו את פעילותם המשותפת. אפשר לטעון שבן־אמוץ היה המנהיג הבלתי מוכתר של הבוהמה בשנות ה־60, ואילו בשנות ה־70, לאחר שהקים את חבורת "לול", הפך זהר למנהיגהּ או לפחות לבוהמיין הבולט ביותר. עמוס קינן שיתף פעולה עם שניהם בעיקר בפעילות הפוליטית, אך גם בתחום היצירה האמנותית, ושלושתם השתייכו לחבורה רחבה יותר שחלקה שולחן בקפה כסית.