מעניין להבין את היחס של התרבות העברית הילידית אל שלושה עניינים: היחס אל הדת, היחס אל האירופיות והיחס אל הערביות. אף שהעבריות והילידיות זכו להסכמה נרחבת, שאלת הזיקה ליהדות מעוררת מחלוקות מראשית ימי הציונות ועד היום. בתנועה הציונית התקיימו ויכוחים בשאלות של תרבות, אבל ככלל, עמדתה של התנועה הציונית שללה את האורתודוקסיה הדתית ואת אורח החיים הגלותי. עם זאת, המרכזיות של הדת לא הייתה מוטלת בספק. ראשית, היה ביהדות כוח מאחד שביכולתו לבנות מכנה משותף רחב, ושפה משותפת שהתבססה על שפת המקורות והתפילה. שנית, הרגש הרליגיוזי שמקורו "בבית אבא" נשאר כמוקד של תשוקה ושל נחמה בעת משבר. הציונות אימצה אפוא את המורשת היהודית באופן חלקי, כששימרה את הרגש הרליגיוזי ואת הסולידריות שהיא מייצרת, ובה בעת יצרה תהליך של חילון מוטיבים שונים כשהפכה טקסים וחגים דתיים ללאומיים או לאוניברסליים. כך, עבור הרוב הגדול של העולים שקיבלו חינוך דתי נשמרה הזיקה לטקסטים ולמנהגים שמקורם בדת. רבים מהם גם לא התנגדו לקיום מצוות דתיות מסוימות ברשות הציבור, בהן שמירת שבת ודיני כשרות. אולם באופן פרדוקסלי, התרבות שהם ביקשו לבנות הייתה תרבות חילונית. מתח זה מלווה את מדינת ישראל עד היום.