כפי שמתברר לנו, במונח "מצפון" פוגשים אנו לפעמים בהקשר השאלה אם בתנאים מסוימים אי־ציות לחוק המדינה הוא המעשה המוסרי הראוי. כשמנסחים שאלה כזאת משתמשים לפעמים בביטוי "אי־ציות מטעמי מצפון". ואכן, מדי פעם שומעים אנו על אנשים המסרבים "מטעמי מצפון" לשרת בצבא או לבצע פקודות מסוימות בצבא. ננסה לבחון מה מסתתר מאחורי אופן דיבור זה. בהקשר זה השאלות המעניינות אותנו הן אלה: האם חובה עלינו לציית לצו המצפון גם כאשר הוא מצווה אותנו לעשות דבר בניגוד לחוק, ואם כן - מדוע? מניין נובעת חשיבותו של המצפון? מדוע כבר בעצם הפנייה ל״טעמים מצפוניים" מובלעת ההנחה שמדובר בטעמים נכבדים הראויים להתחשבות מיוחדת והמצדיקים אפילו את העבירה על החוק?