כשהחלוצים רצו בית

הקיבוץ היה חוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. בתקופת היישוב תרומתו בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה, והקליטה הייתה מעל ומעבר למשקלו הדמוגרפי. עשייתו החלוצית השתלבה באורח חייו השיתופי וזיכתה אותו ביוקרה עצומה. בזכותה הוא ניצב בראש סולם האתוס היישובי.

משקמה המדינה, היא נטלה על עצמה רבים מתפקידיו של הקיבוץ, יוקרתה של החלוציות התעמעמה ובד בבד חל כרסום במוטיבציה של חברי הקיבוץ להמשיך לשאת בנטל המשימות הלאומיות. לאחר שנים רבות שבהן עיקר מאמציהם הופנה כלפי חוץ לטובת הכלל, חברי הקיבוץ ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם פנימה. הלך רוח זה בקרב החברים מן השורה עמד בניגוד לעמדות של מנהיגי התנועות הקיבוציות ושל דרגי הביניים של ההנהגה.

הספר בוחן את הפער והמתחים שנוצרו בין חברי הקיבוץ לבין המנהיגות הקיבוצית, תוך הסתייעות בגישה המכונה "היסטוריה מלמטה". הספר מציג את הפער הזה ואת התהליכים שנלוו לו בתור הנקודה הארכימדית של קורות הקיבוץ בעשור הראשון למדינה והוא פתח להבנת תחושת המשבר שאפפה אותו. התיאור והניתוח המובאים בספר מסייעים להבנת תהליכים שפקדו את הקיבוץ גם בעשורים הבאים ועד ימינו אלה.