כשהמפגש עם תרבויות אחרות נלקח בחשבון, ישראל והיהדות תוארו כתרבות אנאיקונית (aniconic) ביסודה שדוחה את הדימוי הפיגורטיבי, אך בהשפעת תרבויות אחרות היא מגמישה את החוק הדתי. כרך זה מבקש להראות שהדינמיקה של המפגשים הללו עם הסביבה מורכבת יותר. התהייה שהתעוררה עם הגילוי של אמנות פיגורטיבית ביהדות לא קשורה דווקא לדיבר השני או לפרשנות ההלכתית שלו, אלא לדימוי מודרני, פוסט־אמנציפטורי של העם היהודי כעם לא חזותי. בניגוד לדימוי זה, ליהודי ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת הייתה בהחלט משיכה לאמנות, ודווקא המחשבה של ההשכלה יצרה את הדימוי של היהדות כתרבות הדוחה את האמנות. חוקרים אשר ביקשו ליישב את שאלת האמנות הפיגורטיבית עם הדיבר השני, ניגשו אליה מנקודת המבט ההלכתית. רק בשלב מאוחר יותר הועלו שאלות אחרות, כגון סמכות המעמד הרבני בקרב האוכלוסייה שמייצרת את האמנות או המידה שבה מעוגנת החברה היהודית בחברות פגאניות, נוצריות או מוסלמיות.