ביום בהיר אחד בשנת 1894 הגיע יוסף כהן, נער יהודי צעיר מסרייבו, אל המוזיאון המקומי. הוא הביא עימו הגדה של פסח כתובה ביד על קלף, ובה, בין היתר, ציורים צבעוניים רבים של האבות, של בני ישראל במצרים ושל יציאת מצרים. המשפחה, הסביר הנער, מחזיקה בספר זה במשך דורות רבים, אך בשל מותו זה לא כבר של אבי המשפחה היא זקוקה לאמצעי מחיה ומבקשת עתה למכור את ההגדה. הגדה זו, שלימים תיקרא "הגדת סרייבו", מצאה את דרכה בסופו של דבר אל המוזיאון המחוזי בסרייבו ומשכה את תשומת ליבם של שני חוקרים מווינה: יוליוס פון שלוסר (Schlosser von Julius), היסטוריון של האמנות, וה"אוריינטליסט" היהודי דוד היינריך מולר (Heinrich David Müller). השניים פרסמו את כתב היד יחד עם חיבורים מדעיים שבהם ניתחו את הטקסט,
את הפליאוגרפיה ואת סגנון האיורים, וקבעו שמדובר בהגדה ספרדית מהמאה ה־14. גילוי ההגדה ועיסוקם של שני החוקרים ואחרים בה היו פתיח להתעניינות המודרנית באמנות היהודית, וחוקרים רבים תהו כיצד אפשר ליישב את הימצאותן של דמויות אנושיות בה עם האיסור "לא תעשה לך פסל, וכל תמונה [...]" (שמות כ, ג). בהמשך, עם גילויים נוספים של יצירות אמנות יהודיות, גבר עניין החוקרים בסוגיה זאת ורבים עסקו בפרשנות הדיבר המקראי ובפסיקה ההלכתית בתקופת המשנה והתלמוד, בימי הביניים ואף לאחר מכן. לרוב אכן ניגשו אל הסוגיה מנקודת המבט ההלכתית ולאו דווקא ההיסטורית־תרבותית, כלומר כזו הנוגעת למפגשים בין־תרבותיים שהתקיימו בין הקהילות היהודיות לחברות שבהן חיו במהלך הדורות.
לתוכן העניינים והמשך קריאה: