טבע דומם: מייצוג של חפצים לחפצים של ממש

"טבע דומם" על פי רוב הוא ציור המציג מקבץ של חפצים ערוכים על גבי שולחן או אצטבה. ציורי ה"טבע דומם"
מהווים מעין "במות" קטנות, והחפצים המוצגים עליהן לראווה משקפים מציאות מסוימת מאוד של הקיום האנושי
היומיומי. כל ציורי ה"טבע דומם" הם ציורים מבוימים;
האמנים הם אלה שהניחו וסידרו את החפצים השונים, שנלקחו מן הבית או מחוצה לו, לפי ראות עיניהם. חפצים
הם מעשה ידי אדם; הם נוצרים בתנאים היסטוריים ותרבותיים שונים ולפיכך טמונות בהם עדויות חשובות.
התיעוד האמנותי שלהם ביצירות של "טבע דומם" מסגיר את יחס האדם כלפיהם: רובנו נוטים לאסוף חפצים, לרכוש,
לשמר (לעתים באופן כפייתי) או לקטלג ולמיין אותם על פי קריטריונים אישיים או מוסכמים. פעולות כאלה מלמדות
על תכונות אופי כגון פזרנות, קמצנות, רגשנות, רכושנות ואובססיביות.
החיפוש של חוקרי תולדות האמנות אחר המשמעות הגלויה והנסתרת של החפץ המיוצג בסוגת ה"טבע דומם" מציב
שאלות כגון: היכן וכיצד נוצר או היכן גדל וטופח (כשמדובר בצמח)? האם הוא תוצר מקומי או מיובא? כיצד הגיעו חפצים נדירים ויקרים לידי האמנים? כיצד שווקו, ומי היה קהל היעד שלהם? מה סימ?ן האובייקט עבור הפטרון שהזמין את היצירה המתעדת? איזו משמעות
תרבותית רחבה יותר עשויה להיות לאותו אובייקט? אלה הן כמה מן השאלות שהספר מנסה להשיב עליהן.
עד המאה העשרים התגלמה סוגת ה"טבע דומם" בראש ובראשונה בתחום הציור. שני עקרונות משמעותיים,
המנוגדים זה לזה באופן קוטבי, באים בה לידי ביטוי: האנושי, שהוא חי, מתנועע, נייד וארעי לעומת החפץ
שהוא חסר חיים, נייח ונצחי. באזורי דמדומים המתקיימים בין שני ההפכים האלה מתרחש תהליך של
השתנות: עקב ההתבוננות החוקרת, החדה והישירה של האמנים החי מתגלם בחפץ ובפרץ של יצירתיות
אנושית החפץ נעור לחיים.
הכרך הראשון דן בהיבטים השונים של סוגת ה"טבע דומם" מן העת העתיקה עד האמנות של שלהי
המאה התשע?עשרה. הכרך השני דן בהיבטים של סוגת ה"טבע דומם" באמנות המאה העשרים ובאמנות
הישראלית.
על העטיפה הקדמית מתואר פיגמליון, מלך קפריסין, כשהוא בסדנת הפיסול, מחבק
ומנשק את פסלה של אפרודיטה, אלת היופי. את כל כולו השקיע בפיסול והתאהב
ביציר כפיו. אהבתו נוגעת ללבה של אפרודיטה והיא מפיחה רוח חיים בפסל. פיגמליון
קורא לאהובתו גלטיאה ונושא אותה לאישה. בכוח האהבה החפץ הדומם הופך אפוא
ליצור אנושי.
מן העטיפה האחורית משקיפה אלינו מדוזה, אחת משלוש הגורגונות, היחידה מביניהן
שהיא בת תמותה. ראשיהן של הגורגונות הצמיחו נחשים וכל הנועץ מבטו בפניהן היה
מתאבן מאימה. לאדם המתבונן נשקפת אפוא הסכנה להיות לחפץ דומם.