בשורות שירו של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס (1939-1865) "הפלגה לביזנטיון" שנכתב בשנת 1927, מצטיירת ביזנטיון כבורחת במודע מן היומיומי כדי להתחבר אל "מלאכת המחשבת של הנצח". באימפריה נפגשו התרבות הפגאנית והתרבות הנוצרית ומוזגו בימי הביניים באופן הרמוני כפי שראינו בפרק . בעקבות המפגש הפכה ביזנטיון לשומרת החותם של התרבות הקלאסית, והיא העבירה לעולם הנוצרי הלטיני, לעיתים גם באמצעות התרבות הערבית, אוצר בלום - באמנות, במשפט, במדע - שאל תכניו אנו מוסיפים להתוודע עד עצם היום הזה. דימוי ביזנטיון כמקום רחוק בזמן, בלתי מושג, אקזוטי ובלתי נתפס נובע בעיקר מריחוקה הגיאוגרפי ממערב אירופה וממכשול השפה היוונית.
לתוכן העניינים והמשך קריאה: