בספר ביקשתי לחבר בין השאלה הפלסטינית, שאלת המזרחים, ההיסטוריה הקולוניאלית וההבניה המגדרית )הפרדתם, טענתי, היא דפוס חשיבה שהוריש השיח הציוני לביקורת התרבות( וגם להתעכב על אי־האפשרות לדלג מעל חיבורים אלו, או למחוק אותם. לאחרונה בולטת הנטייה לחיבורים מסוג זה גם מעבר לשדה המחקר, בעשייה הקולנועית עצמה. התעצמותו המעודדת בפרט של הקולנוע התיעודי בישראל־פלסטין של ימינו - קולנוע שראשיתו בתעמולה מוסדית ושבירתו בראייה חלופית של ההיסטוריה - מעלה הרהורים על היחס בין ההיסטוריוגרפיה של הקולנוע בחבל ארץ זה לבין הקולנוע כאמצעי של "כתיבה" היסטורית.