כל תיעוד שהשאירו משועבדים )תמיד גם משועבדות( הוא בבחינת נס. אף שהם מנו מיליונים, השרידים שהם השאירו, בין שהיו כתובים או מסופרים, היו בודדים. תכליתם בכלכלה הגלובלית שהתפתחה מהמאה השש עשרה הייתה להיות מכשירי עבודה ותו לא. משעבדיהם לא הותירו להם זמן לפעילות שאיננה עבודה, ולימוד קרוא וכתוב נאסר עליהם בדרך כלל. לכן יש מידה רבה של התרסה בעצם קיומם של עקבות כתובים, קל וחומר באלה מהם שסיפורם נכתב ככתב אשמה כלפי חברה ותרבות אשר הצדיקה את הדה–הומניזציה באמצעות גזענות ממוסדת כדי לאפשר את זוועות העבדות. הטקסטים הספורים שכתבו משועבדים לשעבר תבעו את אנושיותם בחזרה, והתנגדו לתפיסתם כחפצים וכנחותים.
לתוכן העניינים והמשך קריאה: