הרעיון המודרני של "זכויות אדם" התפתח במאות ה–17 וה–18, במשנותיהם של הוגי דעות ששימשו תשתית אידיאולוגית למהפכות פוליטיות וחברתיות באנגליה, בארצות–הברית ובצרפת. ואולם, המשפט הבין–לאומי והיחסים הבין–לאומיים לא עסקו כלל בזכויות האדם עד ראשית המאה ה–19. מאז ועד תום מלחמת העולם השנייה הייתה התעניינותה של הקהילה הבין–לאומית מועטה והתרכזה בארבעה תחומים: הפסקת הסחר בעבדים ושחרורם, זכותם של פצועי מלחמה לטיפול רפואי ושל שבויי מלחמה להגנה, הגנה על מיעוטים דתיים ואתניים (ובעיקר על המיעוט הנוצרי באימפריה העות'מאנית) ועל אזרחים בשטחי כיבוש, וזכויות פועלים ותנאי עבודתם. זכות ההגדרה העצמית וזכויות נשים וילדים )בעיקר במה שנוגע לתנאי עבודה( צוינו בוועידת השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה ובמגילת חבר הלאומים, אך עד 1945 עסק המשפט הבין–לאומי ביחסים בין מדינות ולא בהגנה על פרטים, למעט ציון זכויותיהם של לוחמים פצועי מלחמה, שבויים וזרים )אזרחי מדינה זרה( באמנות האג מהשנים 1899 ו–1907. העיקרון של ריבונות המדינה ואי–התערבות בענייניה הפנימיים קדם בחשיבותו ליחסה של המדינה אל אזרחיה.
לתוכן העניינים וטעימת קריאה: