במוקד חלק זה עומדת תופעת השביתה וההשבתה. הדיון בהן מושתת על יסוד דגם שגובש לאור מעמדן במשפט הבין־לאומי ובמשפט המשווה של המדינות המתועשות. בחינת מערכות יחסי העבודה במדינות האלה מלמדת שצורה מסוימת של שביתה ושל השבתה מקובלת מהבחינה האוניברסלית, אך האופי הייחודי שלהן, הדפוס המקובל של כלי מאבק מקצועי אלה, ובמיוחד הדוקטרינות שעל יסודן הושתתו, משתנים ממדינה למדינה. מערכות יחסי העבודה המקובלות במדינות המפותחות הן מגוונות ביותר. הן מוסדרות על פי שיטות משפט שונות, ומייצגות ככאלה שלבים שונים של ההתפתחות הפוליטית והכלכלית באותן מדינות. השינויים במידת הלגיטימציה המוענקת לשימוש בנשק השביתה וההשבתה משתקפים, לעתים, לא רק בהשוואה בין־מדינתית, אלא לעתים אף בהשוואה פנים־מדינתית, כלומר, בהשוואה שבין המדיניות החקיקתית לבין התפיסה הערכית של הפסיקה ושל דעות המלומדים.