הביקורת על סיפורי גנסין לתקופותיה מתאפיינת בהבדלי הערכה קיצוניים, הנעים בין עמדה של ביטול וזלזול מתוך חוסר הבנה לבין הערצה נלהבת. כיום שוב אין עוררין על הצגתו כאחת מדמויות־המפתח במסורת המודרניזם בסיפורת העברית. במרכז יצירתו - דמותו של האינטליגנט היהודי הצעיר המתלבט ביחסיו עם עברו והיודע שחייו הגיעו למבוי סתום. ואולם, בעוצמת הבדידות, הניתוק, חוסר התקווה והמודעות העצמית האכזרית המחריפה מסיפור לסיפור, הרחיק לכת מברנר ומשופמן שעסקו בנושאים דומים. עיקר ייחודו של גנסין ניכר בסגנונו, ובולטת בו - מעבר להבדלים בין סיפור לסיפור - הנטייה למשפטים מורכבים, לריבוי איברים נרדפים, לאוצר מלים מקורי וללשון פיגורטיבית נועזת. בזכות התכונות הללו מקובל לראות את גנסין כמייסדו של נוסח הבעה לירי־אימפרסיוניסטי בסיפורת העברית, שבין ממשיכיו הבולטים הם ס. יזהר ועמליה כהנא־כרמון.