בסוף שנת 1896 הופיע ברדיצ׳בסקי מחדש לעיני הציבור, ומשך את תשומת־הלב בויכוח הספרותי שניהל עם אחד־העם. בניגוד לאחד־העם, שפקפק ביכולתה של הספרות העברית להגיע להישגים אמנותיים משמעותיים ולפיכך הציע לצעירי הדור להשביע את צורכיהם האסתטיים בספרויות זרות, קרא ברדיצ׳בסקי לאחות את "הקרע הפנימי אשר בתוך לב צעירינו", וליצור ספרות עברית שתמזג בתוכה יסודות יהודיים ואנושיים־כלליים. עמדתו הקנתה לו חסידים רבים מבני הדור הצעיר. אך בהדרגה התחוור לברדיצ׳בסקי, כי אותו "קרע שבלב" בין המחויבות למורשת העבר היהודי לבין השאיפה להשתלבות בתרבות אירופה המודרנית, אינו ניתן לאיחוי קל, וכי הוא ובני דורו נידונים להיטלטל כל ימיהם בין שני עולמות אלה.