לא אחת במהלך ההיסטוריה העצמאית שלה נתקלה הרפובליקה הצעירה של ארצות-הברית ביחס של בוז ולעג מצדן של המדינות הישנות בעלות המורשת העתיקה באירופה. באווירת לגלוג שכזו. אפילו ההישגים הפוליטיים והקונסטיטוציוניים של הפדרליזם האמריקני תוארו לעתים בזלזול אירופי מתנשא כחקיינות פרימיטיבית וכיישום פשטני של הגות אירופית מעמיקה ומתוחכמת.
עם חלוף השנים, במרוצת המאה ה-19 נמזג ביחס הבוז האירופי כלפי האמריקנים הרפובינציאליים יותר משמץ של קנאה שכן יתרונותיה החומריים והגיאוגרפיים של הרפובליקה הקונטיננטלית שמעבר לים נעשו מוחשיים יותר ויותר ובמרוצת המאה ה-20 דומה שהוכח בעליל שלולא עוצמתה הפוליטית, התעשייתית והצבאית של הדמוקרטיה האמריקנית היו המשטרים הפרלמנטריים-הדמוקרטיים באירופה, ובשלוחותיה שמעבר לאוקיינוסים מתמוטטים לחלוטין. או בניסוח בוטה יותר, בלא הדמוקרטיה בארצות-הברית אולי לא היה קיום לדמוקרטיות האחרות.
שהרי בשתי מלחמות עולמיות הצילה ארצות-הברית את הדמוקרטיות הישנות מחורבן בגוננה עליהן מפני המיליטריזם האוטוריטרי של גרמניה, ובעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה נטלה ארצות-הברית לעצמה את המנהיגות של ברית המשטרים הדמוקרטיים בעימות עם המשטר האוטוריטרי הרוסי .