רעיונות, חלומות ותקוות משפיעים על עשיית ההיסטוריה, אך היא עצמה נקבעת על ידי יכולות. מי שיכול לממש את חלומותיו ואת תקוותיו, מעצב את עתידו. מי שמשכיל להבחין בגבול בין האפשרי לבין הבלתי אפשרי, נותן לעצמו סיכוי.
מי שמתעקש על הבלתי אפשרי, נכשל. את כל זאת יודעים על פי רוב בדיעבד, כלקחי העבר. הכל עניין של גבולות: בין מציאות לבין הזיה, בין חזון מציאותי לבין אשליה. השאלה היא אפוא היכן עובר הגבול, והיא שאלה כפולה. לא רק הגבול בין מציאות לבין הזיה, אלא גם קווי גבולות של ממש. עד איזה קו במפה ניתן לממש את העצמי הלאומי? עד איזו גדר? מה הוא תחום ההגדרה העצמית הניתנת למימוש?