לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה ראיינו את ד"ר נעמה שי"ק – היסטוריונית, מרצה ומנהלת המחלקה ללמידה מקוונת בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם.
מחקריה עוסקים בהיסטוריה של נשים בתקופת השואה, ובפרט בנשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו, תוך בחינה רגישה ומעמיקה של עדויות אישיות, שאלות מגדריות והשתיקה שהותירה חותם בדורות הבאים.
ספרה בצריחות אילמות: נשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו, 1942–1945, שראה אור בשיתוף למדא עיון והמכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם, מבוסס על עבודת מחקר שזיכתה אותה בפרס קרן גולדברג לכתבי יד מצטיינים. בשיחה זו נבקש להבין כיצד ניתן להאזין לעדויות קשות ולעבדן במחקר, מהן ההשלכות של חוויות השואה על שאלות של זהות, הורות ומגדר, ואילו דרכים עשויות לאפשר שימור ראוי של הזיכרון.
השלכות השואה ממשיכות ללוות גם את הדורות הבאים. כיצד, לדעתך, הטראומה והקשיים של השורדות באים לידי ביטוי אצל הדור השלישי, במיוחד בהקשרים של זהות, מיניות, פוריות והורות?
השפעות השואה וההעברה הבין-דורית ניכרות באופנים מורכבים בקרב בנות הדור השני, ולעיתים גם השלישי. כשאנחנו מדברות על ההשפעות הללו, קשה להפריד בין ההיבטים הפסיכולוגיים, התרבותיים והחברתיים – לבין האופן שבו טראומה ממשיכה להתקיים ולעבור לדור הבא גם מבלי שתיאמר במפורש.
כבר מחקרי הפסיכולוגיה הראשונים על הדור השני לשואה העלו שאלות שנשארו רלוונטיות: האם טראומה של הורה יכולה לעבור לילדיו, גם אם לא היו עדים לה? ואם כן, איך היא מתבטאת בנפש, בגוף, בזהות? התשובה, כך נראה, חיובית, ובמרכז התהליך עומד "קשר השתיקה" – דפוס תקשורתי שבו הילדים קולטים את הכאב, גם אם לא מדובר בו. הם יודעים מבלי לדעת.
התחושה שמשהו עמוק, חסר שם, נוכח בבית – יוצרת תודעה סבוכה. רבים נושאים את כאב הוריהם בלי שבחרו בכך, ולעיתים חווים אשמה: על סבל הוריהם, על כך שלא סבלו בעצמם, או על כך שאינם מצליחים "לרפא" את ההורה. זוהי גרסה של "אשמת הניצול", שעוברת לדור הבא. קושי בולט במיוחד בקרב נשים הוא הקושי להיפרד ולהתפתח: איך אפשר לבנות זהות עצמאית או חיים שמחים, כשהעבר של ההורה לא נותן מנוח? לעיתים, עצמאות נחווית כבגידה.
מכאן נגזר גם אתגר ממשי ביצירת קשרים אינטימיים, בגיבוש זהות מינית ואישית, ובתחושת רשות פנימית להיות שונה. השאלות "האם מותר לי לחיות חיים פחות 'כבדים'?", "האם אני באמת אני – או רק המשך, עדות חיה, נר זיכרון?", שבות ועולות. עבור חלק מהנשים, הזיכרון עצמו נטמע בזהותן. הן הופכות לשומרות הסף, נושאות הלאה את הסיפור – לא תמיד מבחירה.
הכאב עובר גם בדרכים לא מילוליות: שתיקות, מבטים, הבעות, חלומות, תסמינים גופניים ורגשיים. גם כאשר לא מדברים על השואה בבית, היא נוכחת. מחקרים מצביעים על חרדות, דיכאונות, קשיי אינטימיות – גם אצל מי שלא הכירו לעומק את סיפור משפחתם.
אסתר פלד כתבה: "המאמץ שלנו לשמח את הורינו החלולים מרוב כאב היה כביר, וכשלנו. אולי ההודאה שלנו בכישלון משחררת אותנו מהתפקיד מרובה הפנים שנשאנו מאז ילדותנו". גם חנוך מרמרי תיאר את הדור השני כ"בולם זעזועים", "דור שהתייתם מהוריו בעודם בחיים", אשר גידל דור נוסף תוך ניסיון לגשר בין העבר לבין עתיד שקט.
כמובן, לא כל בני ובנות הדור השני חווים את ההשפעות באותה עוצמה. ההעברה הטראומטית היא תהליך משתנה, שמושפע מגורמים רבים: אופי ההורים, סגנון התקשורת בבית, נסיבות החיים, המבנה הנפשי של הילד והקשר התרבותי. יש שזכו לחמימות למרות הכאב; אחרים פיתחו זהות עצמאית דווקא מתוך הזדהות עמוקה. כל סיפור הוא ייחודי. הדור השני אינו מקשה אחת – אלא פסיפס מורכב ועדין. לכן חשוב להימנע מהכללות, ולתת מקום למגוון קולות.
גם הדור השלישי אינו נותר מחוץ למעגל. לעיתים, בזכות מנגנוני הגנה חזקים אצל ההורים, התסמינים מצומצמים. אך עדויות רבות מצביעות על כך שגם בדור זה מתקיימים דפוסים של זהירות, אשמה, תחושת שליחות ומורכבות רגשית ביחס לסבל.
ולצד ההיבטים הפסיכולוגיים, גם התחום הביולוגי נכנס לתמונה. מחקריה של פרופ' רחל יהודה הראו כי טראומה עשויה לשנות את הביטוי הגנטי – שינוי שעובר הלאה. הפצע, מסתבר, עובר לא רק דרך מילים או שתיקה – אלא גם דרך הגוף. גם הספרות, האמנות והזיכרון הציבורי של הדורות הללו מבטאים את המתח בין הזדהות לרצון בהגדרה עצמית. בין השימור – לבין הנשימה.
במהלך עבודתך, האם נתקלת בממצאים שהפתיעו אותך או שינו את התפיסה שלך לגבי חוויות הנשים בשואה?
כשנכנסתי למחקר, ציפיתי דווקא למעט מאוד עדויות. חשבתי שאתקשה למצוא יומנים, ספרי זיכרונות או תיעוד של טראומות "שאין מדברים עליהן" – כאלה שגם השורדים עצמם לעיתים מתקשים לנסח. נושאים שנשמרו בשתיקה – מתוך בושה, אשמה, ניסיון להגן על אחרים או פשוט כי "השתיקה יפה להם", כמאמר החברה.
אבל להפתעתי, בקורפוס העדויות – גם המוקדם (עד 1948) וגם המאוחר (משנות ה-90) – מצאתי דיבור גלוי, אמיץ וחשוף. נשים שורדות דיברו על פגיעות מיניות, על התמודדות עם המחזור החודשי, על אובדן ילדים, על מערכות יחסים מורכבות. הן לא כיסו ולא טשטשו. למדתי להקשיב אחרת – לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שנרמז. למדתי כמה השאלות עצמן – והאופן שבו אנחנו כחברה שואלים – עשויות לשתק. וכמה פעמים אנחנו מתעלמים דווקא מהדברים שנאמרים בקול.
בצד זאת, הופתעתי, ואולי חבל שזה מפתיע – מהכוח העמוק של האהבה. המחקר עוסק בנשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו, וחשבתי שאמצא עולם חסר סולידריות כמעט לחלוטין. ואכן, במקרים רבים, המצוקה הקיצונית לא הותירה מקום לקשרים. אבל העדויות מציירות תמונה מורכבת יותר: לצד תחושת בדידות עמוקה, נחשפו גם רגעים של עזרה הדדית, של "משפחות חלופיות", של אחווה שנוצרה למרות הכול – ולעיתים מתוך סיכון חיים ממשי.
חשוב לומר: לא כל אישה הצליחה או יכלה ליצור לעצמה קשרים כאלה. המחקרים, וגם המחקר שלי, עוסקים בייצוגים – בזיכרונות של מי ששרדו וזוכרות, לא במדגם מייצג של כל האסירות. התמונה בהכרח חלקית. אבל גם בתוך חלקיות זו, מתגלה משהו עצום: מופעים של אהבה, הקרבה, אצילות. בעולם שכל מהותו הייתה לפרק, לנתק, להכרית – דווקא שם, מצאתי שוב ושוב את כוחו העמוק של החיבור האנושי.
במחקרך את מתמקדת בנשים יהודיות באושוויץ-בירקנאו. האם מצאת הבדלים בין החוויות של נשים מקהילות שונות, למשל בין נשים ממוצא מזרחי לבין נשים ממוצא אשכנזי?
החוויה של נשים יהודיות באושוויץ השתנתה מאדם לאדם. למעשה, קשה לדבר על "אושוויץ אחד" – תנאי החיים, מידת הסבל והאפשרות לשרוד הושפעו מגיל, מצב משפחתי, זמן ההגעה, מבנה אישיות ומוצא. בתוך כך, ניתן לזהות גם הבדלים בין נשים מקהילות שונות – למשל, בין נשים ממוצא אשכנזי לבין נשים ממוצא מזרחי, ובפרט מקרב יהדות יוון.
החוויה של הנשים היווניות במחנה הייתה ייחודית. הן התמודדו עם פערי שפה קשים – לא דיברו יידיש, פולנית או גרמנית, ולא הבינו את שפת הפקודות או התקשורת היומיומית במחנה. חוסר ההבנה הזה תורגם לעיתים קרובות לאלימות. "הָאַלָה" שבידי אנשי הס"ס כונתה לעיתים "המתורגמן". חוסר האוריינטציה והבלבול ניכרו גם בעדויות מאוחרות יותר, שבהן בולטת התחושה של כאוס תמידי.
גם תנאי האקלים היו עבורן קשים במיוחד. רבות מהן הגיעו מארצות חמות ולא היו רגילות לקור האכזרי של אושוויץ. הקור, יחד עם מזון ירוד ומים מזוהמים, הפך את ההישרדות לקשה אף יותר.
ובתוך כל אלה – היו גם נקודות אור. שירה, למשל, הייתה כלי תקשורת ונחמה. נשים וגברים יוונים שרו ביניהם, לפעמים אף בעידוד הגרמנים, ולעיתים השירה שימשה להעברת מסרים. ברי נחמיאס תיארה איך שיר שהושר מהכבשן הפך לעדות מצמררת – ולצוואה.
גם הסולידריות בתוך הקהילה היוונית בלטה. בשל קשיי השפה והתחושה של זרות כפולה – במחנה ובקשר עם יתר האסירים – רבות התכנסו בתוך קבוצות הדוברות יוונית או לדינו, והקשר ביניהן הפך למקור תמיכה ייחודי. אחת העדויות מספרת על אישה יוונייה שהורידה את כפפתה והכניסה לתוכה את ידיה הקפואות של אסירה אחרת. "לא ציפיתי לזה", היא מספרת, "כפפה זו היוותה בשבילי ליטוף אנושי חמים שהקיף וחימם את נפשי ואת גופי בלהבה."
גם לאחר השחרור, ההתמודדות של השורדות היווניות הייתה כפולה. מעבר לטראומת המחנה, הן נשאו גם את תחושת הניכור מהזיכרון הקולקטיבי שנבנה בישראל, שלא תמיד כלל את קולן. "אומרים לי: יש לך מספר על היד ואת לא יודעת יידיש?" סיפרה אסתר רפאל. "וזה כל השנים כאב לנו."
ולבסוף, היא תיארה את השירה שהמשיכה ללוות אותה גם בארץ: "כשאני שרה – זה לא שירה. זה כאילו אני עושה אזכרה להורים שלי."
כאשר את יושבת מול אישה שמספרת על חוויותיה בשואה, איך את ניגשת לשיחה כה קשה מבחינה רגשית? איך יוצרים מרחב שמאפשר לה לספר, מתוך כבוד ורגישות?
כשאני פוגשת אישה שמספרת לי על חוויותיה בשואה, אני קודם כול אסירת תודה. עצם ההסכמה לשתף אותי בסיפור כל כך אישי וכואב – בייחוד אחרי שתיקות שנמשכו לעיתים עשרות שנים – היא זכות שאינה מובנת מאליה.
אני באה למפגש כבת־שיח, לא כחוקרת שיודעת. עם לב פתוח, לא עם מסקנות מוכנות מראש. אני משתדלת להביא עמי ענווה, הקשבה שקטה וסבלנית, ותחושת כבוד עמוק לסיפור – ולשקט שסביבו. כל מילה, מחווה או שתיקה – הן חלק מהעדות. אין צורך להסביר רגשות או להצדיק חוויות. לפעמים מישהי אומרת לי: "אני לא יודעת למה זה חשוב", ואני עונה: "זה חשוב רק אם זה חשוב לך."
המרחב הזה נבנה מתוך כוונה כנה להיות עם הסיפור, לא עליו. אני מנסה להקשיב גם למה שלא נאמר, לשאול את עצמי – מה הסיפור הזה מבקש עכשיו? שאלה אחת? דממה? נגיעה עדינה?
כשמדובר בנשים מרקעים שונים – לעיתים עם שפות אחרות, זהויות מורכבות ותחושות של זרות כפולה – חשוב עוד יותר לפעול ברגישות תרבותית. הן חוו זרות הן בזמן השואה והן אחריה, ולפעמים גם כאן, בהווה. אני לא שואפת ל"פענח" את הסיפור, אלא פשוט להיות נוכחת בו.
בסופו של דבר, השואה איננה רק נושא למחקר – היא קודם כל חיים, יחסים, כאב, אנושיות. וכאשר נוצרת ההסכמה לספר, מתרחש רגע נדיר: האישה שמולי לא רק משתפת – היא בונה מחדש את קולה, את זהותה, ואת מקומה בזיכרון.
מה לדעתך חשוב במיוחד שנזכור ונעביר הלאה? איך אפשר לתווך את הסיפורים הללו לקהלים שונים, כך שהם ימשיכו להיות חלק מהתודעה הציבורית?
מה שחשוב לי במיוחד להעביר הלאה הוא לא רק את העובדות ההיסטוריות – אלא את האנושיות שבתוכן. את הקולות, את הפנים, את מה שנאמר – וגם את מה שלא ניתן היה לומר. לא מדובר במספרים, אלא בבני אדם. בנשים, גברים וילדים שחייהם נגדעו – או נמשכו – בתנאים בלתי נתפסים.
אין "שואה אחת" – יש אינספור שואות אישיות, שכל אחת מהן שונה: לפי מוצא, שפה, מגדר, גיל, זמן הגעה, זיכרון, גוף. לכן, כשאנחנו חושבות איך להעביר את הסיפורים לדור הבא, חשוב לא רק מה מספרים – אלא איך. יש דרך לדבר את השואה מבלי להפוך אותה לסמל קפוא או למקור פחד, אלא כמפתח להבנה עמוקה, רגישה, מחוברת.
הסיפורים צריכים להמשיך להישמע לא רק בטקסים, אלא גם ביצירה, בחינוך, בספרות, בקולנוע – ובעיקר, במפגש אנושי. כל קהל זקוק לתיווך אחר:
לילדים – בגובה עיניים, דרך סיפורים על אומץ, חברות, חיפוש אחר טוב גם במקום חשוך.
לנוער – דרך שאלות של זהות, של מחאה, של משמעות.
ולמבוגרים – דרך אחריות ציבורית: לא רק לזכור, אלא גם לפעול.
אבל אולי יותר מכל – חשוב להעביר את המורכבות. לא רק "טוב מול רע", לא רק "קורבנות מול גיבורים", אלא את מרחבי הביניים: את הסתירות, את ההישרדות היומיומית, את השתיקות, את הדקויות. אם נצליח להנכיח את השואה כסיפור אנושי, חי, לא רק היסטורי – נוכל לא רק לזכור את העבר, אלא גם להעמיק את ההבנה שלנו את ההווה, ולבנות עתיד ערכי ורגיש יותר.
האם יש היבטים נוספים של חקר השואה שהיית רוצה להתעמק בהם?
כן, בהחלט. הייתי רוצה להתעמק במה שאני מכנה "הדור השני הראשון" – ילדים שנולדו ממש עם סיום המלחמה, בשנים 1945–1948, במחנות העקורים או במקומות מעבר וקליטה. זו קבוצה ייחודית, תת-קבוצה בתוך הדור השני לשואה, שנולדה כשהטראומה עדיין חיה ובלתי מעובדת – בגוף, בנפש ובשתיקה של ההורים.
הוריהם היו לעיתים צעירים מאוד – ששרדו לבדם, איבדו את כל עולמם וביקשו להקים חיים חדשים כמעשה של תיקון. אחרים היו מבוגרים יותר, ששכלו ילדים ונישאו מחדש. כך או כך, הילדים שנולדו מיד לאחר המלחמה נאלצו לשאת על כתפיהם משקל עצום – של כאב, ציפיות, חלומות שהופקדו עליהם מיום לידתם.
הם גדלו בתוך טראומה שטרם עובדה, עטופים בשתיקה כבדה, לעיתים תוך התמודדות עם מצוקה כלכלית ותנאי חיים קשים. המחקר שאני מציעה מבקש להבין את חוויית החיים הייחודית של קבוצה זו: את הזהות שנבנתה מתוך רסיסים, את העברת הטראומה שכבר לא הייתה רק פסיכולוגית – אלא כמעט פיזית, מוחשית, וכמעט בלתי נראית.
זהו סיפור של חיים של מי שנולדו בצילו הישיר של מוות – ודווקא משום כך, חשוב לי להקשיב להם.