נקודת המוצא של דיוננו בשער זה היא אחד מן הפרדוקסים הרבים המאפיינים את המלחמה שהזכרנו בפתיחת הספר.
מחד גיסא, מסגרות צבאיות חייבות להיות בעלות רמת ארגון ורמת משמעת גבוהות כדי להצליח במלחמה. בל נשכח שהמלחמה אינה קטטה פתאומית הפורצת בין בודדים אלא התמודדות בין מוסדות שהתאמנו לקראת עימותים אלימים. ארגונים אלה מקפידים הקפדה ניכרת על היררכיה נוקשה של סמכויות, על תיאום קולקטיבי בין ענפי ביצוע שונים ועל האצלת משימות ביניהם, לפני הקרב ובמהלכו.
מאידך גיסא, צבאות אינם מורכבים מרובוטים נטולי רגשות. לכן שרטוטי קרב שבהם מזיזים ארמיות שלמות מנקודה א לנקודה ב על המפה, או תיאורים על הזזת אלפי בני אדם כאילו היו לא יותר מכלים על לוח שחמט, אינם משכנעים כלל.
מי שהבין כי קיים פער בין תכנון המלחמה להתנהלותה בפועל, וכי הדבר נובע מעצם אנושיותם של החיילים, היה לב טולסטוי (Tolstoy Lev, 1910-1828), מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים, מחבר הרומן מלחמה ושלום, המכיל כמה מתיאורי הקרבות המרשימים ביותר בספרות.