הספר, שנכתב במהלך שנת שבתון באוניברסיטת אוקספורד, לא נועד לקהל הרחב אלא לציבור של מומחים שאינם נרתעים מהשפה התיאורטית הדחוסה, וסופו שחולל מהפכה זוטא בחקר הלאומיות והפך לקלאסיקה. הספר תרם להסטת מרכז הכובד של חקר הלאומיות ממדינת הלאום האירופית אל העולם החוץ–אירופי, הקולוניאלי והפוסטקולוניאלי כאחד, והיה חלוצי באופן שבו דן בלאומיות ההודית בכלל ובמקומן של קבוצות ״מוכפפות״ במיוחד. היסט הפרספקטיבה, באמצעות הצבתה של החוויה ההיסטורית של עמים קולוניאליים מחוץ לאירופה במרכז התמונה, סלל נתיב חדש שאפשר לחוקרים לבחון את הלאומיות כמושג וכתופעה היסטורית ורסטילית, לעומת מחקרים קודמים שבחנו את מידת התאמתן של תנועות לאומיות לרפרטואר מוגבל של דגמים שעוצבו במערב. אך למעלה מכך, זה היה אחד החיבורים הראשונים שנדרשו לפרדוקס הבסיסי: כיצד ייתכן שגם עם הסתלקות המעצמה הקולוניאלית, כלי הדיכוי שהיא המציאה כדי לקצוץ את רגליהם של המורדים שימשו מחדש את הרפובליקה הלאומית הפוסטקולוניאלית?